לזכר יצחק רבין (1922-1995): אבא, חבר, ראש ממשלה, מפקד צבא ההגנה לישראל, חתן פרס נובל, גיבור ילדות
הלכתי בגן וראיתי נרקיס לבן
שם, ישב לו נרקיס לבן
וחשבתי עליך, ואיך אתה חסר, ואיך אתה כמובן רואה
את כל הנרקיסים שם למעלה—
את הלבנים, והאדומים, והצהובים,
אבל בעיקר את הלבנים.
ופתאום, הרוח החלה להתחזק וכל הפרחים נעו מצד לצד
ואז הבנתי, ואז פתאום הבנתי—
שאתה לא רק רואה את הפרחים שלנו
אך אתה שומר עליהם—שומר עליהם מכל משמר.
כשקר להם, אתה עוטף אותם בחיבוקך החם והאוהב
וכשהם עצובים, אתה מצביע לכתף, והם עליך נשענים
וכשהם צמאים, אתה מוריד להם מים בנדיבותך
שם למעלה בשמיים עם המאלכים של עם ישראל.
וכשקשה להם בעולם המטורף הזה—כשלפרחים קשה
אתה דואג להם, ומנחם אותם, ומראה להם שיש תקוה לעולם אחר.
הלכתי לים כי אמרו לי שהמים יבינו.
אמרתי להם שהם לא יבינו—שרק אתה תבין
אבל עדיין הלכתי.
ובעודי על החוף, השמש שקעה, וראיתי בנים ובנות משחקים ביחד
ושאלתי איפה אתה, והם לא ידעו
רק אמרו לי שהיית גיבור, ושנרצחת.
אמרו לי שמישהו מלא שנא שלף רובה וירה בך
אבל יותר מזה הם לא ידעו.
לא על השלום ולא על האלימות
רק אמרו שהם רצו אותך בחזרה
אז עניתי שגם אני, ואז רצתי.
לא ידעתי לאן לרוץ, וכמה—
רק ידעתי לרוץ
כי רציתי למצוא אותך, שם בחול
חשבתי שאם אמשיך אני אראה אותך,
שם ליד הים עם השמש השוקעת.
אני אחד מהם, רבין—
אחד מילדי הנרות שגדל איתך ואחריך
אחד שהעריץ אותך אך לא הכיר אותך
אחד ששמע על יגאל אמיר ועל הלילה ההוא באוקטובר
ואחד שלא בדיוק הבין, אך גדל להבין.
והיום, אני מתגעגע אליך, רבין.
היום אני רוצה לחזור ללפני, ולעצרת.
אני רוצה לראות אותך עוד פעם אחת
לתת לך חיבוק ולבקש את עצתך—
על השלום והאלימות שהילדים בחוף כבר שכחו
שרק אתה יודע ושרק אתה ידעת ושלמען אתה נלחמת.
ואולי גם להגיד לך, שלמרות הדמעות,
אני מרגיש אותך, בכל פעם שאני רואה נרקיס לבן
ושאנו נפגש בסוף, שם למעלה, בשמיים,
ביחד עם המלאכים.